חדשות היום
Peerles 800×100
ELAL 800×100
S&P 800×100
Shlomo Artzi 800×100
Shlomo
S&P 600×100
Israel Bond RRSP Jan 2017
צילום: CIJnews
צילום: CIJnews

האם לדעת הרמב"ם יש צורך ללמוד גמרא?

דעת הרמב"ם בעניין זה היא ייחודית מאד, הוא סובר שאין צורך בימינו ללמוד גמרא כי אם ליחידי סגולה אשר לבם רחב וזמנם פנוי בידם לעיין במוֹצאם וּמוֹבאם של הדינים התלמודיים, וזה לשונו בהקדמתו למשנה תורה: "ואין צריך לומר התלמוד עצמו הבבלי והירושלמי […] שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ואחר כך יִוָדַע מהם הדרך הנכוחה".

לדעת הרמב"ם, אין כל תועלת בלימוד הויכוחים התלמודיים כי המטרה באותם הויכוחים לא הייתה עצם הויכוחים כי אם השאיפה לידיעת האמת ההלכתית הסופית. וכאשר זו הוּשׂגה בפסיקת ההלכה בתלמוד, והרמב"ם דלה מתוך התלמודים את כל הפסיקות ההלכתיות, אין עוד צורך בלימוד גמרא לרובו המכריע של העם. אלא, לדעת הרמב"ם, מיד לאחר ידיעת ההלכה למעשה (ואף במקביל), יישאר לאדם זמן פנוי ללמוד השקפות נכונות ומדעים שהם אלה שמכשירים את האדם לתכליתו הסופית בעולם והיא ידיעת ה' כפי כוחו. וכֹה דברי הרמב"ם החדמשמעיים לתלמידוֹ ר' יוסף בן יהודה (עמ' קלו):

"וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החִבור ויהיה הוא ספרך ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשׂיג את כל תועלתו, כי התכלית הַמְּכוּוֶנֶת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה".

ומסביר שם הרב יוסף קאפח בהערה את דברי הרמב"ם:

"כלומר מטרת המשא ומתן והויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה ולבירור משניות או ברייתות סתוּמוֹת, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין צורך לעסוק בהן".

עוד כותב הרמב"ם באיגרתו שם:

"ומטרת הלומדים [=כפי שהיא בימינו ברוב הכוללים] אִבּוּד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בויכוחים לא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא ומתן והויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקוּל [=שאין בו הכרעה], ופירשוֹ אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הֶפְכּוֹ, הוּזקק כל אחד מהם לברר אופן לִמּוּדוֹ ולהכריע את באורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להִמנע […], ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית כדי להקל זכירתו, ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הויכוחים […] כל שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה [=הויכוחים], אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים "רבנים" ואותה יש לדרוש".

קטע מדברי רבנו בחיי בן פקודה

רבנו בחיי בן פקודה כותב בספרו "תורת חובות הלבבות", שהמטרה העיקרית היא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע, כדי שיישאר לאדם פנאי כדי להשיג מעלה רוחנית אמיתית או כדי שיוכל לתקן מגרעת מידותית, וזה לשונו (עמ' כד):

"ונשאל אחד החכמים על שאלה נדירה מעניני הגרושין, והשיב לשואלו, אתה השואל על מה שלא יזיקהו אי ידיעתו, האם ידעת היטב כל מה שאתה חייב לדעת מן המצוות ואשר אינך רשאי להתעלם מהן עד שנתפנית להפליג בעיון בשאלות הנדירות וקושיותיהן אשר לא תרכוש בידיעתן מעלה בדתך ואמונתך, ולא תתקן בהן מגרעת שבמדותיך הנפשיות? אבל אני הריני נשבע שקבלתי על עצמי לעיין במה ששייך לי עצמי מחובות דתי זה שלושים וחמש שנים, וידועים לך השתדלותי ואפשרויותי בהשגת הספרים, ולא נתפניתי עד כה למה שנתפנית אתה לשאול עליו. והאריך בכך בתוכחת חמורה ובהכלמה קשה".

קטע מאיגרת הרמב"ם לתלמידו

הגרי"ל מיימון (יהודה לייב פישמן מיימון, ממקימי תנועת המזרחי, היה שר הדתות, ומחותמי מגילת העצמאות) מעתיק בספרו על הרמב"ם קטע מאגרת הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף, קטע זה מופיע בתשובות הרמב"ם קובץ ליפסיא תרי"א (1851) בעמ' 31, והגרי"ל אכן מציין שזהו מקורו. הגרי"ל מביא מקטע זה ראיה לכך שהרמב"ם לא התכוון לכך שילמדו את ספרו משנה תורה במקום שילמדו גמרא. להלן הקטע כפי שהעתיק אותו הגרי"ל מיימון:

"עם ההתמדה והשקידה על עיון החבור לא תתעסק כי אם בהלכות הרב [הרי"ף] ותעריכוֹ עם החיבור, וכשתמצאו מחלוקת בדבר תדעו כי עיון התלמוד יורה אתכם זה, ותסתכלו ותעיינו במקומו ותמצאוּ האמת".

נראה לי ברור שאין ראיה מקטע זה לכך שהרמב"ם התכוון שילמדו גמרא. ראשית, התשובה נאמרה לתלמידו ר' יוסף שהוא יחיד סגולה, לר' יוסף נכתב מורה הנבוכים, והוא אחד מעשרת אלפים כמו שכותב הרמב"ם בצוואתו למורה הנבוכים, וזה לשונו שם (עמ' יג):

"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".

שנית, אף ר' יוסף מצֻווה שלא לעיין בתלמוד הבבלי! כל מה שנאמר לו הוא לערוך השוואה עם תלמוד הרי"ף ותו לא. נמצא, שאין כל חדש תחת השמש, והוראת הרמב"ם שהבאנו בפתיחת דברנו, שאין צורך לעיין בתלמוד, בעינה עומדת, למעט יחידי סגולה או כאלה שרואים את עצמם "יחידי סגולה".

לא הסתפקתי בקטע שצטט הגרי"ל, והלכתי לעיין במקור, להפתעתי מצאתי שהושמטו קטעים חשובים מן המקור, וזה לשון המקור במלואו:

"ואמנם מה שזכרת מהליכתך לבבל, כבר הרשיתיך שתפתח מדרש ותלמֵּד תורה עם ההתמדה והשקידה על עיון החיבור, ולא תתעסק כי אם בהלכות הרב ותעריכוּ אותו עם החיבור, וכשתמצאו מחלוקת בדבר תדעו כי עיון התלמוד יורה אתכם זה, ותשׂתכלו ותעיינו במקומו ותמצאו האמת, ולא תכלה ותאבֵּד זמנך בפירוש ובמשא ובמתן של גמרא, ואותם הדברים שכבר הנחתי מהם אבוד הזמן ומעט התועלת".

כשראיתי את הדברים תמהתי על הגרי"ל מיימון שהביא מדברים אלה ראיה לדעת הרמב"ם ביחס ללימוד הגמרא. שהרי מיד בהמשך הדברים הרמב"ם כותב מפורשות שלא ללמוד גמרא! ושלימוד הגמרא מכלה את הזמן ותועלתו מעטה! ולעצם הדברים, מן הדברים עולה בבירור, שכל מה שהרמב"ם הורה לתלמידו ר' יוסף הוא להשוות את פסקיו לפסקי הרי"ף, ורק במקום שימצאו מחלוקת בינו לבין הרי"ף, יעיינו עיון מקומי וממוקד באותו מקום בגמרא ותו לא, ומשם לפי הרמב"ם, יראו הלומדים שהצדק עמו בפסיקתו, ברם מיד לאחר מכן יניחו את לימוד הגמרא וישובו ללמוד את משנה תורה.

לאחר מכן עברתי לעיין בתרגומו של הרב יוסף קאפח, שידוע בצמידותו למקור, ובעיניי הוא גדול חוקרי הרמב"ם בכל הזמנים מפני שהוא ראה במשנת רבנו דרך חיים, ולא רק במה לכתיבת ספרים ומאמרים, וזה לשון תרגומו (עמ' קלד):

"ואשר למה שהזכרת מענין ההליכה לבגדאד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החבור עלפה […]. ואל תלמֵּד אלא הלכות הרב ז"ל ותתאם אותם עם החבור, ואם מצאתם מחלוקת, דעו כי העיון בתלמוד הוא שהביא לכך, עיינו עליו במקומו. ואם תאבֵּד את הזמן בפירושין ופירושי סוגיות הגמרא ואותם הדברים אשר פטרנו מהם יאבד הזמן ותמעט התועלת".

מתרגומו של הרב יוסף קאפח עולות תובנות נוספות: א) הרמב"ם פותח בדברים מפורשים שיש ללמוד את החבור על פה! וזאת ניתן רק על ידי התמקדות מוחלטת וכמעט בלעדית בלימוד משנה תורה; ב) הרמב"ם מורה שלא ללמד שום דבר חוץ ממשנה תורה, למעט הלכות הרי"ף כדי לתאם אותן עם משנה תורה; ג) "ואם מצאתם מחלוקת […] עיינו עליו במקומו" – בדברים אלה מתחדדת התובנה שהעיון בגמרא שדובר בו, הוא עיון מקומי ומוגדר, ונעשה רק כדי לברר נקודות מסוימות בלבד.

ונסיים את דברינו בדברי הרמב"ם בפתיחת איגרתו לתלמידו ר' יוסף, וזה לשונו (עמ' קכו, קלו):

"וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו [את משנה תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורי אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף על פי שלא ישיג תכלית. […]

וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשיג את כל תועלתו, כי התכלית המכוונת ממה שנתחבר בתלמוד כבר נגמרה ושלמה, ומטרת הלומדים אִבּוּד הזמן במשא ומתן שבתלמוד כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בויכוחים ולא יותר. […], ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הויכוחים".

כוונת הרמב"ם כאן היא ללימוד הגמרא, שההתעסקות בה לשם ההתעסקות עלולה לכלות את ימיו של האדם ללא השגת תועלת. וכבר העיר הרב יוסף קאפח שם, שאכן כוונת הרמב"ם בדבריו היא ללימוד הגמרא, וזה לשונו: "כי תכלית לימוד התלמוד לדעת רבנו היא לא ההתאמנות בפלפול ואמנות הויכוח, אלא למען דעת מה יעשה ישראל בלבד".

ועוד העיר שם, וזה לשונו: "כלומר מטרת המשא ומתן והויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה לבירור משניות או ברייתות סתומות, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין צורך לעסוק בהן".

Buzaker 600×100
ELAL 600×100
S&P 600×100
Israel Bond RRSP Jan 2017

אודות אדיר דחוח-הלוי

אדיר דחוח-הלוי
הרב ד"ר אדיר דחוח-הלוי הינו בוגר אוניברסיטת בר-אילן בפקולטה למדעי היהדות, מוסמך לרבנות מטעם הרבנות הראשית לישראל, חוקר במכון מש"ה - מכון מחקר במשנת הרמב"ם ועורך לשוני ומרצה במשנת הרמב"ם. לתגובות ולשאלות ניתן לפנות ל: [email protected]